#לא זוכרת להזכיר לעצמי

[krembovanil]

מה זאת אומרת שאקירה וריהאנה לא שרות אחת לשנייה את can't remember to forget you

[ofekma]

איזו נוסטלגיה... אני זוכרת את מאלדאר....

את בנות הדרקון קראתי בשנה שעברה, קצת צילק אותי חחח

לא קראתי את האחרים, הם טובים?

אני זוכרת את הפנינה הכחולה ועץ והחצי חצי אבל, אהבתי אותם.

אהבתי גם את ילדי בית הזכוכית אבל זה יותר מדע בדיוני.

גם התחלתי לקרוא את אדון הטלקינזיס אבל זה לא היה בשבילי בכלל...רגע אדון הטלקינזיס נכתב על ידי ישראל אבל מתרחש באמריקה...

אה וכמובן, ווינטר בלו ילדת פיות! זה נחשב? הסופרת ישראלית וזה נכתב בעברית אבל אין אף סימן לישראליות בספרים האלה לפי מה שזכור לי.

או או! שירלי שמש!!!! קראתי שני ספרים פעם.

אה! הסיפור המושלם! כאילו, זה סיפור בתוך סיפור וזה מתרחש ב"בולגריה" אבל עדיין.

או ודוד אריה!

ומה עוד? אה כן, כראמל! תאמת את זה לא קראתי אבל ראיתי טיפה מהסדרה עם המשפחה שלי.

תגידו יש לכם המלצות לספרות פנטזיה ישראלית איכותית? כאילו, קראתי את חוט של כסף וזה חיווט מחדש את כל הנוירונים במוח שלי מרוב שזה היה טוב ויהודי אבל זה לא היה ישראלי. הייתי מתה לקרוא משהו ברמה הזאת בישראל.

מנהרת הזמן נחשב פנטזיה נכון? זה חזרה בזמן.

משימה עולמית זה יותר מדע בדיוני אבל יותר מהז'אנר של ריגול. אהבתי משימה עולמית.

ואם מדברים על סדרות פנטזיה ישראליות יש גיבור אמיתי, האי שלא ראיתי אבל שמעתי עליו, החולמים, חצויה, שכונה גם נהיה יותר פנטזיה בהמשך נכון? אילה ממשיכה להזכיר את האחיין שלי בנץ, וכמובן יש מדע בדיוני כמו החממה והשמינייה.

אוף איך בא לי משהו כמו פרסי ג'קסון או אפילו אנימורפס (אנימורפס דווקא מעלה תחושות ונושאים מוכרים לקהל ישראלי) אבל מתרחש בישראל. משהו כל כך טוב שייגרום לי או לעצמי בת התשע לפתח אובססיה שלמה בנושא שתמשך שנים. יענו brainrot מה שנקרא.

יש גם יש פנטזיה ישראלית, דמיון ופנטזיה זה לא משהו זר לנו, אבל זה אומר משהו שעם כל הספרים שקראתי שום דבר לא נתפס אצלי כמו ספרות אמריקאית. או שאולי אני טועה ופיספסתי את הגאונות הנסתרת של ספר פנטזיה ישראלי מסויים.

Speaking of Urban Fantasy, I can’t imagine any taking place in Israel. Every time I try I have this scene in my head where the protagonist gets their call to adventure by finding this scroll or whatever and start reading it. And then out of nowhere the ghost of Hilel appears and says, “no, that’s wrong and this is why: “, and then the ghost of Abaye comes up and says, “no, the scroll is wrong but Hilel is wrong too and this is how: “, and then three bus drivers, two old lady best friends who were waiting for the bus and one store-owner all join the argument and the rest of the book is spent arguing about what each word in the scroll means and nobody gets anything done

[bamba-adooma]

אל דאגה את לא חופרת. בשביל זה האסקים האלו. Neat music taste! והפלפלים הממולאים נשמעים אחלה! אני יודע שחג המולד קרב ובא, אז רציתי להזכיר לך שאם הינך יהודיה שלא תשכחי למרוח דם של כבש על דפנות האח/קמין בבית כדי שהשטן אהה שסנטה לא יוכל להיכנס לביתך דרך הארובה ולהכין מהדם שלך עוגיות ג'ינגר. בכל מקרה יש לך תוכניות להיום? מהם התחומי עניין שלך? ומה את אוהבת לעשות בזמנן הפנוי? באהבה החשמונאי החסוי שלך

האמת שאני חצי יהודיה וחצי נוצריה אז אני משתמשת בזה כתירוץ לחגוג טיפה 😌 השטן אאא סנטה מוזמן לבוא, אבל דרך המרפסת כי אין ארובה

לא עשיתי היום המון חוץ מללכת עם אמא שלי לסידורים, אני חייבת למצוא לעצמי חיי חברה

אני ממש אוהבת אומנות, בישול, מוזיקה ועוד דברים אבל אני לא זוכרת כלום כרגע 😐

בגלל שאני בחינוך ביתי אני לא לומדת אז כל הזמן שלי פנוי, אני לרוב צופה בכל מיני דברים ביוטיוב, או בכללי נמצאת ברשתות חברתיות וקוראת (כבר אמרתי שאני צריכה חיי חברה)

חשמונאי מה תחומי העניין שלך?

מקווה שהיה לך יום טוב!

[kissmyeye-blog1]

זין

אני משותקת בגלל פחד שמשהו יקרה. איך אני מרגישה בזמן שמשהו קורה?

אני יורדת לסלון והוא לא שם, שמה לי מהר אוכל, ואז הוא בא ונעמד מולי , שם ידיים על המותניים מחייך ומסתכל עליי. אני מצמידה את השיניים התחתונות לעליונות בכוח, מרגישה כאב כלשהו בחזה, או שהנשימה מתחזקת, או דפיקות הלב, או שניהם. אני נגעלת ומתעצבנת. תמיד כשהוא עושה את זה זה מרגיש כמו הצהרת בעלות. חוץ מזה שזה קריפי ומעצבן כי הנוכחות שלו תמיד מעיקה.

אני יורדת במדרגות לסלון והוא עולה. הוא חוסם את הדרך ונעמד באותו אופן ואני עוצרת ומחכה שיזוז. הוא פורש ידיים לחיבוק ואני לוקחת צעד קדימה ונכנסת לחיבוק שלו. קפואה והידיים שלי לא נוגעות בו . אני מרגישה אותו דבר. מצד אחד מגעיל לי וזה כוחני כי כל דבר שהוא עושה זה בכוח , הנוכחות שלו בחיים שלי היא לא בהסכמתי. מצד שני יש בי 10% שמרגיש שזה נעים לקבל חיבוק וזה הופך את הכל לפי עשר יותר מגעיל כי זה מגעיל ומבלבל להרגיש ככה.

אני יושבת בסלון רואה טלויזיה ושואל איפה השלט או לחילופין לוקח אותו ומעביר ערוץ. 

אני מרגישה שאני קטנה וחלשה ולא יכולה להתנגד, אני מתמלאת בזעם ורחמים עצמיים כי כל פעם שמשהו כזה קורה אני חושבת ׳זה אבא שלי שמתנהג ככה׳ וזה לא נורמלי. אני מרגישה לא חשובה. אני קמה והולכת.

אני יורדת לסלון והוא יושב במטבח שמול המדרגות ושותה תה והפנים שלו קצת כעוסות.  אני מרגישה פחד ומכניסה את עצמי למוד של הישרדות שבו אני מעמידה פנים שאני קשוחה. מפסיקה לפחד ויותר מתחילה להיות דרוכה , כאילו שהוא האריה ואני הנחש. ואני צריכה לשחק את המשחק ולהגיב בחכמה כדי ששום דבר רע לא יקרה.

אני רואה טלויזיה בסלון ומרגישה אמיצה, הוא בא מהעבודה ומדבר איתי כמה זמן ואז אני אומרת משהו חצוף  והפנים שלו הופכות להיות ממש זועפות כמו לפני שהוא מרביץ, אני מפחדת ויודעת מה יקרה עכשיו ,הוא מתקרב אלי ומביא לי כאפה לראש ואומר תתחכמי ואני אוציא לך את הראש.  אני לא מרגישה פחד , לא הייתי קוראת לזה הקלה, אני ישר אומרת לעצמי שעכשיו הוא חזק על בחורה כמוני אבל עוד כמה שנים הוא יצטער על זה כי ר��עים כאלה מנקים אותי מרגשות אשמה ואני חופשייה לא לראות אותו יותר.

אני מתחצפנת והוא מסתכל עלי ומבקש ממני להכין לו תה ויודע שזה מעצבן אותי ועושה את זה כדי לעצבן אותי ולהזכיר לי מי הבוס. אני מדחיקה כל מחשבה ומזכירה לעצמי שאני כבר לא חיה פה ומכינה בשקט. אבל זה לא היה ככה תמיד, פעם כשהוא היה אומר לי, לא מבקש, להכין לו תה הייתי מרגישה אפסית וחלשה וזעם. בתקופה של הדיכאון שלפני הצבא אני זוכרת שרעדתי מעצבים עם הכוס בידיים והלכתי לבכות בשירותים. דמיינתי אותו נהרג בכל מיני דרכים וזה הרגיע אותי במהלך הכנת התה. הכי אני שונאת להגיש לו את התה כמו שפחה.

לנקות בשישי כשהוא בבית. כי הוא תמיד יושב סלון ורואה טלויזיה. כולם סביבו עובדים. אמא מנקה 80% אני משתדלת לנקות בקומה למעלה אבל לפעמים אמא מבקשת אז אני מנקה אבק בחלק בסלון שהכי רחוק ממנו והגוף שלי מתמלא בעצבים כי אני חושבת על זה שהוא יושב שם כמו שיח סעודי ואמא מקבלת על עצמה את כל זה וכל המצב הזה כלכך סוריאליסטי אחרי שחוויתי את החיים אחרת כשחייתי מחוץ לבית. כל כך מעצבן. אני שונאת שהוא קורא לאח שלי טיפש וקורא לו לעבוד בגינה כל הזמן ולתזכר אותי במתי צריך לשלם לחשמל ובכל דבר כי הוא לא זוכר כלום אז במקום לנהל יומן הוא אומר לאח שלי ולאמא שלי להזכיר לו דברים. אח שלי וסבתא עד שהיא מתה היו מחממים לו אוכל לפני העבודה ומעירים אותו לפני העבודה. ככל שהשנים עוברות אני מבינה כמה זה מוזר והזוי. שונאת את הפרצוף שלו כשהוא מתעצבן כי הוא נראה כמו מפלצת דוחה ומפחידה ואלימה , ואני שונאת את הפרצוף שלו כשהוא מחייך כי הוא כלכך מכוער ויכול להתפך בשניה. אני שונאת שהוא מבזבז את הכסף שלהם על דברים שלא צריך. הוא קנה באינטרנט את כל הוויש ליסט שלו שהייתה שווה 3000 שקל וגילה על זה מאוחר מידי ולא יכל להחזיר, נתן כסף לחבר שלו שביקש להלוות והחבר נעלם. הוא טיפש ואינפנטיל וחסר אחריות ואלים, האגו שלו מנהל אותו, איך מגדרים איש שמרגיש צורך לפוצץ כלב במכות כדי להרגיש חזק? אפס. סטיתי מהנושא. אני משותקת בגלל פחד שמשהו יקרה. איך אני מרגישה בזמן שמשהו קורה? אין תשובה אחת אבל זה בכלל רלוונטי לעניין הבנות בדירה? הן לא ירביצו לי. אני מפחדת מדברים אחרים. לפעמים  אני מרגישה ממש רע כשהפחד מתממש , לפעמים לא.  בלבלתי את עצמי.

כל פעם שאני חוזרת למציאות ונזכרת כמה אני בפיגור עם השיעורי בית אני רוצה להפסיק לחשוב. אולי מחר אני אהיה יותר חכמה. או יותר אמיצה.  

חראברא אני לא יודעת איך אני אעבור את השבוע הזה  אני לא מבינה את עצמי לא יודעת למה אני מתנהגת כמו שאני מתנהגת לא יודעת למה לא אכפת לי לא יודעת למה הפכתי להיות כזאת אפאתית לא יודעת מה קורה . למה אני לא רוצה לחיות, למה אני מוותרת , אולי די? סיבה לחיות ולא לוותר לעצמי: אם יהיה לי הרבה כסף החוויות שלי יהיו כיפיות יותר אני אינפנטילית כמוהו ולכן לא רואה את העתיד כמו שילדים לא רואים את התוצאות של המעשים שלהם. אולי זה נוירולוגי. אולי לא? אני לא הגיונית. למה אני כזאת 

לא סיבה מספיק טובה כי א׳ אני לא באמת מאמינה בה ב׳ אני אופטימית מסיבה לא ברורה ובטוחה שיהיה לי מספיק כסף. אולי שווה להתאמץ ולא לוותר בשביל ההווה ולא רק בשביל העתיד?

שונאת משפטי מוטיבציה, שונאת את המילה מאמץ. כואב לי לחשוב עליה.

למה? כי אני לא רגילה להתאמץ, כי אני רגילה לשכב במיטה שלי ולחכות שהיום ייגמר. כי ככה מוח שלי עוצב וכדי לשנות את זה אני צריכה בהדרגה לשנות את ההרגל, ולצ׳פר את עצמי כשאני מתנהגת יפה. זה הכל יופי טופי אבל אני מנסה לעשות תואר בבצלאל והכל מלחיץ בטירוף כי מצד אחד החלק החברתי שמתנגש בחרדה,, בצד שני הלימודים עצמם שאני תמיד צריכה להוכיח את עצמי אחרת בתרגילי קבוצה אני נתקעת עם מתקשים כמוני או בלתי מוכשרים. ואני לא עומדת בלחץ. זה יותר מידי בתקופה שמה שאני הכי צריכה זה לעבוד על עצמי.אולי אחרי זה יהיה טוב. כי מה שלא הורג מחשל? או משאיר צלקות נפשיות ?  זין בעין לכי לישון תיכף ותשכחי מהכל עד מחר בבוקר ותהי קצת יותר  חכמה ואולי ייצא מזה משהו טוב